16 )3( 806 | עמודים ״אעירה שחר״: היום שאחרי המלחמה מתקשים לשים את האצבע על מה שקרה. לא לכולם יש קו שבר ברור שניתן לחלק ל'לפני ואחרי', חסרה להם תמונה בודדת, שם או תאריך שבו ניתן לנקוב כנקודת המפנה הנפשית. אבל הם צברו מאות רבות של ימי לחימה, לעתים במקביל לעבודתם האזרחית; הם היו חשופים לרעמי התותחים או הפעילו אותם בעצמם; הם המתינו בפחד ובדריכות לאירוע שיתרחש וידרוש את תגובתם המהירה. החיילים הללו אולי חזרו ליום שאחרי, אך הם יודעים שלפניהם עוד הרבה ימים שלפני, ימים שבהם ייקראו להמשיך באותה עבודת קודש. גם בני ובנות המשפחה שלהם חיכו ימים רבים לשובם, כשבמקביל, ניסו לחיות את חייהם ה״רגילים״, והתמודדו עם המעברים שבין חיבור לפרידה, בין רעשי הקרב שחודרים לבית השקט, לבין הניסיון לתת תחושת בית שקט גם למי שיוצא לשדה הקרב. גם עבור אנשים אלו, היום שאחרי אינו תמיד ברור. לא תמיד קל לראות את המלחמה, אולי גם לא עבור עצמם. הרבה זוגות מילואים מספרים על מלחמה שמתרחשת בתוך הבית: עלייה בכעס, בקונפליקט ובחוסר הסכמה; רבים אחרים מספרים על דממה: ירידה בתקשורת, בזמן המשותף ובתחושת ההיכרות והקִרבה. לפעמים גם כשאין אירוע ברור, המלחמה עדיין נוכחת בתוך הבית. קשה לתת שם להשפעות שלה, לפעמים קשה לתת תוקף לכאבים שהיא מעלה, ולפעמים קשה בכלל לחבר בין הכאב לבין המלחמה. הפסיכולוגית והחוקרת פאולין בוס היטיבה לתאר מצבים מעין אלו, כאשר טבעה את המושג 'אובדן מעורפל', המתייחס למצבים שבהם ישנה חוויה של היעדר, שאינה סופית ומוחלטת. כמו חייל מילואים שנעדר באופן פיזי מהבית לתקופות ארוכות, אך נוכחותו נמשכת בגעגוע, בציפייה לשובו, בקושי למלא את תפקידיו, או במצב שבו החייל שב פיזית, אך הוא איננו בדיוק כפי שהכרנו אותו בעבר. מצבים עמומים אלו מייצרים פעמים רבות 'גבולות מעורפלים' בתוך המשפחה. מתי בת הזוג יכולה 'להוריד את הרגל מהגז' בתפקידים הנוספים שלקחה על עצמה? האם החייל השב לביתו הוא תושב קבע או אורח? האם הוא מוכן לחזור לכל תפקידיו? האם הוא מכיר באותו אופן את ילדיו שגדלו במהלך היעדרותו הארוכה? הגבולות, השאלות והתשובות נותרים מעורפלים עוד יותר אל מול מילים כמו 'צפי' או 'כוננות' - מילים צבאיות שנכנסו לחדר הילדים ולשגרת ההסעות לחוגים, גם כשהוכרז 'היום שאחרי' באתרי החדשות. לצד הפגיעות, האובדנים, הבלבול וחוסר הוודאות, יש ערך בציון דרך, במעבר שלב, גם אם הוא לא היום הגדול שאליו כולנו מייחלים. אל מול תחושת הערפול והערפל, עולה ערכם של טקסים או מועדים שאותם ניתן לשמר, מעין תמרורים שעליהם ניתן להדביק 'מחזירי אור': ארוחות שבת, טיול קצר לשדות, התעקשות לציין ולחגוג אירועים קטנים. בתוך הערפל, מתבקש לנסות למצוא בעדינות את הסדקים או את הרגעים שבהם ישנה בהירות, את המקומות שבהם הייתה גדילה או מציאת משמעות, כפרט, כזוג, כמשפחה. אם נוכל למצוא אותם, הם יוכלו אולי להאיר את התמרורים שבדרך. בכל משפחה נקודות הציון יהיו אחרות: מסורות שנשמרו חרף הטלטלות, לידה של תינוק חדש, בניית בית או דווקא הבנה שהגיע הזמן לעבור הלאה. ככל שמתבהרים התמרורים ונקודות הציון של כל משפחה, חשוב לזכור שגם בתוך התמונה הזאת מתקיימות תנועות של תיקון. אם נחזור לדימוי האדוות, כפי שמעגלי הפגיעה אינם נעצרים באדם אחד, כך גם מעגלי הריפוי הולכים וגדלים. תנועת נפש קטנה אצל אחד מבני המשפחה, אשר תיראה כמו רגע של סבלנות במקום התפרצות, שיתוף מעט יותר כּן, בקשה לעזרה או אפילו הסכמה לנוח - יכולים לחלחל החוצה ולהשפיע גם על האחרים. לא תמיד השינוי נראה מייד ולא בהכרח הוא דרמטי, לעתים יעבור זמן עד שיורגש - אבל התיקון מתרחש: בשיחות שחוזרות לאט־ לאט, במבט שמתרכך, בתחושת בית שמתארגן מחדש סביב מי שחזר ומי שנשארו. כמו באדוות על פני המים, די בגל קטן אחד כדי להזכיר שהסיפור המשפחתי לא מסתיים באבן שנזרקה בפתאומיות וללא שליטה, אלא הוא ממשיך להיכתב גם במעגלים של תמיכה, משמעות ותקווה. מתגוררת בקיבוץ שדה א י בע אר יך־היימן אליהו. נשואה לנתאי שהשלים ימי מילואים , מטפלת זוגית ומשפחתית MSW רבים מדי, עו״ס מוסמכת. בעלת ניסיון במסגרות רווחה ובריאות הנפש בטיפול פרטני וזוגי בקרב מתמודדים עם מצוקה פוסט טראומטית, כיום מטפלת ומדריכה במיזם 'אדוות להחלמה', באונ׳ בר־אילן. מטפלת בקליניקה פרטית ומנהלת את התחום הרגשי ב'פורום נשות המילואימניקים'. הרבה זוגות מילואים מספרים על מלחמה שמתרחשת בתוך הבית, רבים אחרים מספרים על דממה [...] לפעמים גם כשאין אירוע ברור, המלחמה עדיין נוכחת בתוך הבית
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=