היסטוריה על קצה המזלג - עם הצטרפות המושבים השיתופיים לקיבוץ הדתי

נחום ברוכי

יום העלייה למשואות יצחק בגוש עציון

 משואות יצחק הייתה קבוצה מן המניין, שעברה את הכשרתה בטירת צבי בשנת תש"ד. וכנהוג בימים ההם, המתינה לתורה להתיישבות. השם 'משואות' סימל את רצונה להקים נקודה עצמאית, שתאיר לחבריה שעדיין בגולה את הדרך אל הארץ. כשהחליטה התנועה לצרפה כהשלמה לטירת צבי, הגיבה משואות בעזיבת הטירה והקמת מחנה עצמאי במושב. מזכירות הקיבוץ הדתי לא יכלה לעבור על כך לסדר היום והדיחה את הקבוצה הסוררת מהתנועה. עברו רק שבועות מעטים ומשואות נקראה אל הדגל, הוחזרה למעמדה, ועלתה להתיישבות בגוש עציון (סתיו תש"ו). עם עלייתה, ניתן לה השם הרשמי 'משואות יצחק', לכבוד רב הראשי יצחק הרצוג, על פועלו למען היישוב וניצולי השואה.

ביקור הרב הרצוג במשואות יצחק בגוש

משואות יצחק ישבה שנתיים וחצי בהרי חברון, כשהיא מתפתחת ונבנית, עד היום המר בו נפל הגוש. או אז נלקחו החברים אל השבי. בהיותם במחנה השבויים בעבר הירדן דנו בינם לבין עצמם בתכניות לעתיד. רבים מהם הביעו שאיפה להמשיך את חייהם יחדיו אולם לא כקיבוץ. כששבו לארץ כבר היה בתוכם גרעין המושב השיתופי, שריכז סביבו את החברים המעונינים להמשיך יחד, אך לפי שעה לא נפלה כל החלטה.

מברכים בטקס הנחת אבן הפינה למשואות יצחק בשפיר, בדרום

עברו כמה חודשים ומשואות יצחק שבה ועלתה להתיישבות חדשה באזור שפיר. עתה הגיעה השעה להחליט על תכניות הבניה, ומשואות יצחק החליטה -  מושב שיתופי. חשוב להבין שחברי משואות לא ראו בכך שום סטייה מדרך הקיבוץ הדתי. בעצם החליטו רק לפרק את השירותים המשותפים. לא כך נראו הדברים לקיבוץ הדתי. באותן שנים היתה כל התנועה הקיבוצית נתונה במשבר עמוק, שהיה כפול ומכופל בקיבוץ הדתי, עקב החורבן שפקד אותו במלחמה. החשש מפני תגובת שרשרת שתוביל להתפוררות כל מה שהיה לו, הביא להחלטה קיצונית וחד-משמעית, לאמור, "משואות יצחק, בהחלטתה לפרק את השירותים, הוציאה את עצמה מהתנועה".

ימים ראשונים במשואות יצחק באזור שפיר

כלומר, לכאורה, התנועה לא הוציאה את משואות, כי אם היא היא זו שהוציאה את עצמה, ובכך פטרה כביכול את תנועת האם מההחלטה הקשה. לא עזרו לקבוצה הערעורים והדרישה לכנס מועצה או להביא את הסוגיה למשאל חברים כללי. המזמו"ר אטמה את אוזניה ומשואות נותרה בחוץ.

עצירה לפני התפוררות הקבוצה

האחים בן סירא בטקס הנחת אבן הפינה בניר עציון

שנתיים אחרי משואות יצחק "הגיע תורה" של ניר עציון. שם לא היתה החלטה יזומה שנבעה מדיונים רעיוניים יסודיים, אלא עצירה לפני התפוררות הקבוצה. אך אל נקדים את המאוחר.
כפר עציון נפלה במלחמת העצמאות ורוב חבריה שנכנעו, נטבחו בידי הערבים. נותרו כשישים חברים, יותר מחציתם אלמנות וארבעים יתומים. הפליטים השכולים המשיכו את חייהם המשותפים בגלות בג'בליה שביפו, בבתים שנמסרו להם על ידי המדינה. כבר בדיונים המוקדמים הביעו האלמנות את רצונן להמשיך במסגרת המשותפת כדי להנציח את הנופלים ולהנחיל את מורשתם לבניהם אחריהם. ברם, היה ברור שהחבורה שנותרה מכפר עציון אינה גוף שיכול להקים יישוב עצמאי, לכן צורפה אליהם קבוצת "אחדות", שחבריה עלו ארצה אחרי מלחמת העולם וכבר הספיקו להוכיח את יכולתם. לא היו בגוף הממוזג בעלי ניסיון ומקצוע, והנכס הכלכלי היחיד שנותר להם, לצורך העניין, היה ניסיונן של החברות בניהול בית הבראה, כפי שהיה בכפר עציון. לכן ביקשו להקים את הקבוצה החדשה על רכס הכרמל, על אף שלא היו סיכויים להקמת גוש קיבוצים דתיים מסביב, אלא שנופו הזכיר את הרי חברון והוא התאים להקמת בית מרגוע. בניין היישוב החדש נמשך זמן רב ובינתיים, רוב האלמנות מצאו סידור לעצמן. במצב זה החליטו למהר ולעלות לניר עציון עוד לפני סיום כל העבודות, כלומר, ללא מים זורמים, ללא חשמל וללא כביש. בתנאים אלה, פרשו האלמנות וכל אחת הלכה לדרכה (כמה מהן הצטרפו ליבנה). רק חלוצי קבוצת "אחדות" נותרו על הכרמל. כעת החלה סדרה אין סופית של תקלות, סופות, שטפונות, בצורת, מכת עכברושים ומה לא. הקיבוץ הדתי, שהיה מעורב בכל מה שנעשה בניר עציון, ניסה לסייע בתגבורות, אך ידו קצרה מלהושיע. חברים באו ועזבו, ורק עקשנים בודדים נשארו במקום כי החליטו בפשטות לא לזוז ויהי מה. המסגרת הקיבוצית כבר לא היתה מקודשת בעיניהם. אחרי שהאלמנות פרשו, "הותר הנדר" לזיכרון הנופלים ונשארה רק הנאמנות לקיומו של היישוב. אם יהפכו למושב שיתופי, חשבו, יצטרפו אליהם חברים רבים שעייפו מחיי הקיבוץ הלוחצים.
הקש ששבר את גב הגמל היתה שריפה שכילתה את חדר האוכל והכריחה את החברים לאכול בבית. או אז החליטו לא לבנותו מחדש. תגובת הקיבוץ הדתי לא איחרה, אולם הפעם לא באה כהפתעה. היה תקדים משואות יצחק ולפיו פעלו. הנוסחה "ניר עציון הוציאה את עצמה מהתנועה" הופעלה, וגם הפעם לא עזרו הערעורים, ומשק ניר עציון נוסף לרשימה המכובדת של "משקי הקבוץ הדתי לשעבר".

שני המושבים השיתופיים המשיכו כל אחד בדרכו, כשהם נעזרים באיגוד המושבים של "הפועל המזרחי" (בני דרום הפכה מקבוצה למושב שיתופי בשנת תשכ"א).

אי אפשר לשפוט את ההחלטות במבט ממרחק יובל שנים, אך חובבי ההיסטוריה אולי ימצאו עניין בהשוואה לפולמוס המעגלים שגם הוא כבר פרק בדברי הימים של הקיבוץ הדתי.

איך שלא יהיה, ברכותינו לאיחוד המחודש.