חסר רכיב

דיטור עדה ז"ל

דיטור עדה ז``ל
י"ב אלול תרפ"ב - ה' שבט תשע"ה
5.9.1922 - 22.1.2015
עדה דיטור ז"ל

קבוצת יבנה

"לו הייתי משוררת הייתי כותבת שיר תודה לגננים שלנו. אני מבקרת הרבה בגן הורדים ועוד לא קרה לי לחזור משם מאוכזבת. אפילו פרח אחד באמצע השבוע ושלושה לכבוד שבת מספיקים ומשמחים אותי. בדרך הביתה עם הורדים על סבל האפניים אני במצב רוח טוב ומחרזת".

זוהי עדה בתמציתיות. עם הומור ושעשוע, הכרת הטוב ואהבת הבית.

בכל פעם שהיינו נפגשות בשנים האחרונות, היינו מחליפות מבטים. קשה היה הדיבור. במבטה העבירה חיבה, נועם, איתנות אליהם נוספה איזו הבעה או תנועה של "זה מה שיש". האצילות היתה חלק ממנה. היא ינקה אותה בביתה, בית משפחת בן זמרה, בית איטלקי דתי – אריסטוקרטי, מלא בתרבות, אסתטיקה. בגיל 16 הגיעה לארץ ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, הכירה את גדליה ובגיל 18 נישאה לו והצטרפה אליו לקבוצת יבנה.

רוב שנותיה היתה עדה מטפלת ילדים שהפכה לשם דבר. היא גידלה דורות ואפילו טיפלה בנינים שלה. התיאוריות השתנו לעתים מהקצה אל הקצה. היא אמרה: "מטפלת צריכה למצוא את שביל הזהב בין השיטות השונות שהיא לומדת ולדעת להתאים את השיטה לתכונותיה שלה, לקבוצת הילדים בה היא מטפלת ולתנאים שלה, ולא ללמוד אותה כתורה שאין לסור ממנה ימין ושמאל". התכונה המרכזית שאותה הביאה לעבודתה עם הילדים היתה: יחס אישי לכל ילד כפי שהוא, ואמפתיה. חבר טוב הגדיר אותה "מטפלת מלאך שנמצאת שם בשבילנו".

עדה היתה שייכת לתפוצה האיטלקית ביבנה, חבורה עם קשר חברות עמוק. מפגשים של ערבי שבת, החלפת מתכונים, השתתפות בשמחות ובצער. לא היו שם הרבה דיבורים. הם הבינו אחד את השני במבט.

לעדה וגדליה היתה זוגיות מיוחדת. עם השלמה של ניגודים, ואהבה גדולה. בשנים האחרונות לעתים היה נדמה כי הם חיים אחד בשביל רעהו. כשגדליה נאלץ להגיע לבית סביון, ראינו אותם, את מבטיהם, את ידיהם האוחזות זו בזו, את היחד. עד הסוף. ילדיה זכו לאם שנתנה חום ודרך חיים, פינתה מקום לכל אחד 
מהם, לבני זוגם, ולצאצאיהם , בתבונה ובאהבה.

יהיה זכרה ברוך

דינה ספראי 
(מתוך ההספד)
חסר רכיב