תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

שותפות בתיקון

07/10/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים אב אלול תש'ע (7) 743
שותפות בתיקון האדם והעולם / רזי בן יעקב
‏ מה קורה שותפות בתיקון האדם והעולם רזי בן יעקב "האידיאה של שותפות בין האדם לבורא, עיקרה בתביעה כלפי האדם להמשיך בהליכי היצירה והפיתוח בהם החל הקב"ה עצמו. לפסוק המסיים את תיאור בריאת העולם 'ויברך אלוהים את יום השביעי ויקדש אותו, כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים לעשות' העירו חכמינו - אמר לו הקב"ה לאדם: עד כאן הייתי אני משתדל במלאכה, מכאן ואילך אתה תשתדל בה". הרב פירון, "יישובו של עולם" המטה השיתופי קיים יום סדנא לצוותי חינוך על ערך העבודה. משק הילדים בקבוצת יבנה אירח את משתתפי הסדנא באופן מופתי, בין השאר כי אירוח למופת הוא ערך נוכח בקבוצת יבנה – מאז ומתמיד. ולמה אני נותן ציון על האירוח? כדי להדגים כיצד ניתן ואפשר לחנך לערך כלשהו. חברה המעלה על נס ערך זה או אחר ומיישמת אותו, ברור שתצליח להטמיע בבניה ובנותיה ערך זה. זה נכון לכל חברה ולכל ערך – החל משירות למדינה כזכות בשנותיה הראשונות של החברה הישראלית, ולהבדיל אלף אלפי הבדלות גזענות ברוסיה הקומוניסטית או בקרב החברה הנאצית. ניתנה האמת להיאמר, ערך העבודה אינו חשוב בעיני החברה המערבית. ודאי לא ביחס לכמה 'ערכים' פוסט-מודרניים אחרים. החברה האנושית בסביבתה אנו חיים אינה מחשיבה כיום מאמץ, יצרנות (פרודוקטיביות), קשר לקרקע, ובאופן כללי – שותפות בתיקון האדם והעולם. אמנם החברה המערבית כן מתאמצת, כן מייצרת (לא רק במזרח) וגם מנצלת כל חלקה טובה לחקלאות, אך כל זאת נובע בראש ובראשונה משיקול כלכלי קר. נדמה לי שהמניע הזה – שיקול כלכלי קר – אינו תורם רבות למשמעותו העמוקה של ערך העבודה: שותפות בתיקון האדם והעולם. ולא רק שאינו תורם, אלא אף מהווה גורם שלילי ומזיק. השיקול הכלכלי מביא למדידת העובד/ת אך ורק על פי תועלתם הכלכלית. הוא מביא את האדם לעבוד רק תמורת גמול חומרי. הוא השיקול היחיד שיכריע אם קרקע תעובד או תוזנח. לענייננו, משמעות העובדה שהשיקול הכלכלי הוא עליון ואין בלתו היא אחת: אין תכלית ואין תוחלת לעבודת בני נוער. הם לא "כלכליים". כשאנו באים לבחון כיצד לחנך לערך העבודה עלינו לדעת שניים: א. מהי מהותו של הערך. ב. מהי המציאות בה אנו פועלים. קצת על המציאות: למעשה, הענפים היצרניים וגם רוב ענפי השירות כבר לא זקוקים לבני נוער. המיכון והטכנולוגיה יִיתרו רבים מהעובדים, קל וחומר את בני הנוער. הענפים נמדדים, כמו כל דבר כיום, רק דרך החור שבגרוש. תרבות הפנאי והפיתויים הממלאים את זמנם של בני הנוער נוצרו בעיקר כי לנוער יש זמן פנוי ולא כי מישהו החליט להילחם בערך העבודה. חיי הרווחה והשפע בהם אנו חיים מביאים לצמצום ימי העבודה אצל המבוגרים, קל וחומר אצל הילדים. מחקרים בתחום העתידנות עסוקים כיום בשאלה מה יקרה מחר עם עודף הפנאי שיהיה למבוגרים כשבשביל לחיות חיי רווחה ועושר לא נזדקק אלא לשלושה-ארבעה ימי עבודה בשבוע! בכלל, חיי הרווחה והשפע הפכו את הכסף לדבר שכמעט ואין לו ערך. האבסורד שבו אנשים בעלי הון עצום לא מפסיקים לרדוף אחר הכסף אולי מוזר אך הוא קיים. ליותר ויותר אנשים בישראל יש די ממון כדי להשיג כל דבר שהם רוצים וצריכים לו ואף הרבה יותר מכך. זו המציאות בה אנו חיים ובה אנו מבקשים לחנך את בנינו לערך העבודה. מותר גם לברך על שהגענו לרווחה כזו שבה בני נוער משקיעים שנותיהם בלימודים וברכישת השכלה ואינם נדרשים לעבוד למחיית משפחתם, אך עדיין אנו מבקשים לחנכם גם לערך העבודה. אז מה עושים במציאות כזו? ראשית, אסור לנו לברוח לכל מיני פינות. העובדה שדרך העבודה ניתן להקנות לנער ערכים שונים (החשובים בפני עצמם) כמו אחריות, עזרה הדדית, רצינות, יוזמה וכד', אינה יכולה לפרנס ולהחזיק מערכת עבודת ילדים במאה ה-21. מסתבר גם שניתן לחנך לערכים כאלו דרך פעילויות אחרות הרבה יותר אטרקטיביות (ספורט, טיולים, מועדון וכד'). גם לא סביר בעיניי שנמציא עבודות לבני הנוער ונריב אתם כדי שיבואו לעבוד. גם "ענף חינוכי" חייב שתהיה לו איזושהי זכות קיום עצמאית שיש בה ברכה לעולם. שנית, עלינו לבחון ולנתח קיבוצים בהם עדיין פועלת מערכת עבודת ילדים כתקנה ולאתר את הגורמים האחראים לכך. אם ניקח את קבוצת יבנה כדוגמא לקיבוץ כזה, נראה מיד כי ערך העבודה עדיין נוכח בחברת המבוגרים. החכמים ישר יקפצו ויספרו שהיכולת הכלכלית היא הקובעת, אך אין זה כך (זה אולי גורם מסייע אך ודאי לא מרכזי). את משק הילדים בקיבוץ הקימו לפני שנים רבות, רכזי ענפים משקיעים בכך מאמץ וזמן כי זה חשוב להם, המבוגרים נותנים דוגמא אישית, והנוער גדל כשערך העבודה נוכח וקיים בחייו. ועם זאת, נדע כולנו שגם החזק והאמיד שבקיבוצים, שעדיין פועלת בו מערכת עבודת ילדים מתוקנת ובריאה, לא יחזיק מעמד לבדו מול החברה הכללית העוטפת אותו (אלא אם יבחר להיות כת מנותקת מהעולם ואז יהיה לו קצת קשה לעסוק ב"תיקון העולם"). כי אין קיבוץ בלי תנועה. לטעמי, הדרך היחידה לשינוי משמעותי בנושא היא יצירת אטמוספרה אחרת בקיבוץ. זו אמנם דרך ארוכה שמצריכה אורך רוח, אך בחינוך אין קיצורי דרך. מדריכים ומחנכים שרוצים ליצור שינוי צריכים ללמוד בעצמם את מהות הערך, להטמיע אותו בקרבם = להאמין בו, ואז לצאת, במילותיו של אהרון ידלין, ל"אופנסיבה רעיונית". מתקפת הסברה שתציף את הערך באטמוספרה הקיבוצית, ושתנסה לצבור שותפים לשינוי סדר העדיפויות הציבורי. סביר שלא מעט מהמבוגרים יהיו שותפים לכך, כי לפחות פעם הם האמינו בערך זה. זה כמובן לא יקרה ביום ולא ביומיים, אך כשצוות חינוכי בקיבוץ, בליווי ועדת חינוך ועוד כמה תומכים יובילו דיונים ואספות, שיח והרצאות, וינכיחו את הערך ומשמעותו בסדר היום של כולם, יש סיכוי שמשהו ישתנה ויקרין גם על הנוער. הובלת סדר יום אחר בקיבוץ על ידי צוות החינוך עשוי להיות אתגר מרתק ומסעיר, כזה המזין ומסעיר את הנפש. משימה שבכוחה למשוך צעירים חדורי אידיאלים לעבודה במערכת החינוך ואולי אף למחויבות לטווח זמן רב יותר משנה-שנתיים. זהו חזון שבכוחו לתת לאנשי חינוך סם חיים הכל כך דרוש להם. וזה ודאי הרבה יותר מבטיח מאשר לריב עם ילדי כיתה ח' (והוריהם) בעשר בבוקר על מי אחראי להשכים את הילד לעבודה במרכולית. בידינו הדבר. כפר עציון
חסר רכיב