תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

שימני כחותם על לבך

27/06/2011
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים סיון תשע'א (6) 749
מורי המדרשה מדברים על דמות מהתנ"ך שהטביעה חותם על ליבם
'שימיני כחותם על ליבך' מורי המדרשה מדברים על דמות מהתנ"ך שהטביעה חותם על ליבם (מתוך דברים שנאמרו בכנס) דמות האשה, אלישע והישועה עוזי פז אלישע הנביא הדגים בדרך מיוחדת במינה כלל חינוכי ראשון במעלה: חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה, (משלי כב). המורה-המחנך יאבחן אצל תלמידו את התכונה המיוחדת שאותה ניתן לפתח, ולא זו בלבד, אלא שהדרכתו תוביל את החניך להתחזק ולהתאושש בכוחותיו שלו מהנקודה המצויה בקרבו, זעירה ככל שתהיה. על כל העוסקים בחינוך - הורים, מורים ומדריכים - לסגל את כשרון ההבחנה הדקה לייחודו של הפרט, במיוחד כאשר הוא עלול להיבלע בתוך הקבוצה הגדולה. לכן בחרתי דווקא בסיפור נס השמן להדגמת עקרון חשוב זה. מבחינות רבות מיוחדים הם הניסים של אליהו ואלישע תלמידו (מלכים ב' פרק ד'). אעסוק כאן בנסיון שבו מעמיד הנביא את האדם הנזקק לעזרתו. במרכז הדיון תעמוד השאלה: מדוע צריכה הישועה לבוא דווקא ממעט השמן שבבית האשה? (א) וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר: "עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת, וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת ה', וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים." (ב) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע: "מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ!? הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ לָךְ בַּבָּיִת ?" וַתֹּאמֶר: "אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן". (ג) וַיֹּאמֶר: "לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ, מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִך, כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי!" (מלכים ב' פרק ד') שלוש קריאות נואשות מהדהדות בשלושה פסוקים אלה; שתיים מהן על ידי האישה ואחת היא של אלישע: - וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים! - אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת ! - מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ!? הישועה לא תבוא מנס שהוא בבחינת בריאה חדשה, "יש מאין", אלא "הרבה יש ממעט יש". לא נדון כאן בבעיה של הנסים הנראים לנו כפורצים את חוקי הטבע, אלא בהשפעת הנס על הנזקק לו. אלישע יותר מרומז לאלמנה – ולכל אדם - שקצה החוט לדרך החילוץ מהמצוקה נמצא בתוככי האדם עצמו, ממעט השמן שבביתו שלו. עליו לשנס מותניו ולאזור כוח, ולאחר צעד קטן שלו, תבוא ישועת ה' כהרף עין. האמונה ביכולת העצמית הצנועה ביותר, יכולה לגרש את הייאוש המעיק שמדכא כל שחרור. לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ הבטחון ביכולת העצמית מאפשר גם בקשת עזרה מבחוץ, מהשכנים, בבחינת "טוב שכן קרוב מאח רחוק". הגרעין לישועה – מציע הנביא, הוא "אסוך השמן" שבבית, כלומר המודעות האישית שכל אחד צבר לו מניסיונו. זה העוגן, הבסיס. לאחר ייצובו ניתן ואף הכרחי להיעזר בחברה הסובבת. האדם מטבעו הוא יצור חברתי. טוֹבִים הַשְּׁנַיִם מִן הָאֶחָד... כִּי אִם יִפֹּלוּ הָאֶחָד יָקִים אֶת חֲבֵרוֹ וְאִילוֹ הָאֶחָד שֶׁיִּפּוֹל וְאֵין שֵׁנִי לַהֲקִימוֹ. ... וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק. [קהלת פרק ד ] אל הכלי האישי יש לצרף כלים מהחוץ. הכלים הם אמצעים שבעזרתם אנו בונים את עולמינו ומשכללים אותו. יש לזכור שאלה הם רק אמצעים, כלי עבודה המשרתים אותנו. הם לא העיקר, הם אינם המטרה כשלעצמה. לתוכם יש לצקת את התכנים שהם עיקר חיינו ויעדינו. וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כָּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה... מישור נוסף הוא התוכן הממלא את הבית עצמו, את המשפחה. כלומר את הבנים הגדלים בו. בראש ובראשונה יש לשתף אותם במילוי הכלים בערכים הבונים אותנו. לעתים יש לסגור את הדלת כדי שהרוחות השליליות המנשבות ב'רחוב' לא תעוותנה את צמיחתם של הנטעים הרכים. לאחר כל ההוראות שנתן הנביא לאלמנה, מן הראוי לבדוק האם מילאה אותן בדייקנות. כלל נקוט בידינו שהמקרא לא יחזור על הביצוע בפירוט, אם לא היה כל שינוי מהצו, אלא יסתפק ב"ויעש ככל אשר אמר", או "ויעש כן". אם יש חזרה מפורטת של הצו, סביר שיש שנויים. ואכן כך גם אצלנו: הצו וביצועו (ה) וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ (ג) וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כָּל שְׁכֵנָיִךְ כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי:(ד) וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ אין רמז שיסביר לנו מדוע לא שאלה האשה כלים מאת שכניה. ניתן לשער שלא הייתה משוכנעת שאכן מאסוך שמן קטן יכול לנבוע מעין אין-סופי של שמן.[תופעה זו של פקפוק בנבואת אלישע חוזרת כמעט בכל אחד ממעשי הניסים שלו. לדוגמא: ד' טו, ד' מג, ה' יא, ז' ב] מה מלמדנו הכתוב בפסוק האחרון של הסיפור? האם לא ברור מאליו מה צריך לעשות בשמן? ייתכן שעכשיו הבינה שעליה לציית לנביא ולהכיר שדבר ה' בפיו. נוכל ללמוד זאת מהתייחסותה לאלישע כ"איש האלהים" בסוף הסיפור: וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי... עד עתה, כנראה, לא היה בעיניה 'איש אלהים'. יש להניח שמטרה נוספת מסתתרת בפסוקי הסיום. לפנינו קרי וכתיב שלכאורה אין ביניהם דבר, ולא כן הוא. וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת <נשיכי> נִשְׁיֵךְ וְאַתְּ <בניכי> וּבָנַיִךְ תִחְיִי בַּנּוֹתָר הקרי מובן, אך מותיר אותנו בבעיה של פועל בצורת יחיד במקום רבים: במקום: "וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִחְיִי" - היה צריך להיות: 'וְאַתְּ וּבָנַיִךְ תִּחְיוּ בַּנּוֹתָר'. קיימת אפשרות שהכתיב הקדום מלמד על קריאה אחרת של מלים אלה: וְאֶת בָּנַיְכִי תְּחַיִי בַּנּוֹתָר. וממה היא תחיה ? אבל אם הייתה שואלת כלים מהשכנים... סכום תמציתי ביותר נוכל למצוא בדברי הלל בפרקי אבות [א' יד]: הוא היה אומר: אם אין אני לי - מי לי ? וכשאני לעצמי - מה אני ?
חסר רכיב