תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

גרעין צבר

07/10/2010
http://www.kdati.org.il/info/amudim/amudim.jpg
עמודים אב אלול תש'ע (7) 743
מה קורה ונמשכת שיירה... גרעין צבר בקיבוץ הדתי דליה יוחנן נסו למצוא את המכנה המשותף בין שלושת הסיפורים הבאים: סיפור ראשון: עולה חדש מתגייס לצה"ל ומשרת כחייל בודד ביחידה מובחרת. במהלך הטירונות, אחד המפקדים מעביר שיעור במורשת קרב (מור"ק) על שיירת הל"ה. בסיום השיעור, מתבקשים החיילים להגיב על השיעור ששמעו זה עתה. העולה החדש מציין שחבל לסיים את השיעור על לוחמי הל"ה מבלי לקיים שיחה בנושא טוהר הנשק ולנצל את ההזדמנות לדיון בסוגיה: האם לוחמי השיירה היו צריכים להרוג את רועה הצאן הערבי שפגשו בדרכם ושגרם לגילוייה של השיירה על ידי הערבים? זו לא הייתה בדיוק השאלה שהמפקד ציפה לשמוע מעולה חדש המתמודד עם קשיי הסתגלות ועם שפה זרה. תגובת המפקד לחייל הייתה: "עליך להכין לשבוע הבא דיון בסוגיה זו לכל המחלקה"... סיפור שני: קורס מדריכות תותחנים, מסדר לפני יציאה לפעילות בשטח. המפקדת נותנת הוראה לרוקן את הכיסים מכל ציוד אזרחי לפני היציאה לשטח (ארנק, פלאפון וכדומה). אחת החניכות בקורס, עולה חדשה מארה"ב, מדווחת שיש לה בכיס פריט אזרחי אבל היא מתקשה להיפרד ממנו. המפקדת מסבירה שוב את חשיבות הפקודה והחיילת מסבירה שיש לה משהו בכיס של המדים שהיא אף פעם לא נפרדת ממנו. לשאלתה של המפקדת במה מדובר עונה החניכה - דגל ישראל. סגל המפקדות מתקשה להסתיר את ההתרגשות והחיילת מקבלת אישור להשאיר את הדגל בכיס. סיפור שלישי: טקס סיום מסע כומתה, אי שם בצה"ל. בקהל יושבים בני המשפחה המאמצת של החייל שעלה לא מכבר לישראל, ולצידם הורי החייל שהגיעו לישראל במיוחד על מנת להשתתף בטקס המרגש. בשיאו של הטקס, חובשים המפקדים את הכומתות החדשות על ראשי החיילים הנרגשים. הוריו של החייל מארה"ב שמים לב לעובדה שהמפקד מדלג על בנם ולא מעניק לו את הכומתה המיוחלת. הם ממתינים בסבלנות, אבל בנם נותר אחרון ללא כומתה. כאילו לא די בכך, כשמסיים המפקד את חלוקת הכומתות, הוא מסיר מראשו את הכומתה שלו וחובש אותה על ראשו של העולה החדש. האב האמריקני מתחיל לכעוס ושואל בשקט: "מה קורה כאן? מדוע צה"ל לא יכול לספק כומתה חדשה גם לבן שלי? מדוע הוא מקבל את הכומתה הישנה והמיוזעת של המפקד?". ברגע זה נכנסת המשפחה המאמצת לפעולה ומסבירה במהירות להורים מארה"ב שהמפקד מעניק את הכומתה שלו לחייל המצטיין וברגע זה זכה בנם לכבוד גדול! מה משותף לשלושת הסיפורים הנ"ל? לא רק העובדה שהם חלק מחוויותיהם של עולים חדשים שבחרו לשרת בצה"ל, אלא בעיקר עולם של ערכים, של ציונות בלי מרכאות ושל גאווה על הזכות להגן על עם ישראל בארצו. מיהם החיילים הללו? שלושתם ועוד רבים וטובים כמותם הם עולים חדשים, המשרתים בצה"ל בסטאטוס של 'חיילים בודדים'. מתוך כמה אלפים של חיילים שכאלו המתגייסים מדי שנה, ישנה קבוצה נכבדה של בנים ובנות המתגייסים לצה"ל דרך פרויקט 'גרעין צבר'. זהו פרויקט שהוקם לפני עשרים שנה על ידי תנועת הצופים הישראלית, שפתחה 'שבטים' (מקביל ל'סניפים' בתנועת בני-עקיבא) ברחבי ארה"ב עבור ילדיהם של ישראלים לשעבר. בוגרי התנועה, ששמרו על זהותם הישראלית, ביקשו מהמדריכים שלהם שיסייעו להם לחזור לישראל ולהתגייס לצה"ל. תנועת הצופים נרתמה, הסוכנות היהודית סייעה, משרד הקליטה הושיט יד ולאט לאט קם הפרויקט וגדל משנה לשנה. במחזור הראשון היו כעשרים חניכים בקיבוץ אחד ובקיץ זה (אוגוסט 2010) יצטרפו לפרויקט 265 צעירים שייקלטו באחד-עשר קיבוצים, מהם שני קיבוצים דתיים: שדה אליהו ובארות יצחק. בגרעין הנוכחי בטירת צבי יש שש בנות ועשרה בנים. רוב הבנים סיימו לימודי תואר ראשון לפני עלייתם לארץ. הם בוגרים יותר, שקולים יותר מרוב המתגייסים ילידי הארץ, אבל גם נאלצים להתמודד עם פערי גיל מול חבריהם ליחידה, בנוסף לפערי השפה והמנטאליות. אחד מהם, לוחם בחטיבת חי"ר, משרת בקו על גבול מצרים. לפני עלייתו לישראל, הוא סיים לימודי תואר ראשון במזרחנות בארה"ב ולמד גם ערבית. באחד הלילות הוקפצו החיילים לעצור קבוצה של גברים סודניים שחצו את הגבול ממצרים לישראל. הסודנים לא הבינו את ההוראות שנתנו להם חיילי צה"ל באנגלית ולמרבה המזל, העולה החדש מארה"ב פנה אליהם בערבית והם פעלו על פי הוראותיו. הצורך בהקמת גרעינים דתיים עלה מן השטח, על ידי עולים שרצו לשמור על אורח חיים דתי והבינו שזה כמעט בלתי אפשרי בקיבוץ חילוני. בשנת 2007 הגיע הגרעין הראשון לטירת צבי, בשנת 2008 אימץ שדה אליהו את הגרעין השני, בשנת 2009 גדל הביקוש ונפתחו שני גרעינים במקביל: האחד בקיבוץ לביא והשני בטירת צבי. בטקס הכרזת הגרעין המתקיים בכל קיבוץ לפני גיוסם של חברי הגרעין לצה"ל, כל גרעין בוחר לעצמו שם משלו. גרעין 2009 של טירת צבי בחר בשם "הנני". לבחירת השם קדמו דיונים סוערים ובסופם נבחר שם זה, על פי הפסוק בישעיהו (ו', ח'): "ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו ואומר הנני שלחני". תחושת השליחות מניעה את הצעירים הללו לעלות לישראל ולהתגייס והיא זו שתסייע להם בהתמודדויות היומיומיות בשגרה הצבאית השוחקת. כרכזת הגרעין בטירת צבי, יש לי זכות גדולה ללוות את העולים החדשים בדרכם אל לב לבו של כור ההיתוך הישראלי-צה"לי. התהליך שעובר כל אחד ואחת מן הצעירים חדורי המוטיבציה והאמונה הוא מורכב וממושך ודורש כוחות נפש גדולים. התמודדויות אין ספור מזומנות לכל צעיר המתגייס לצבא, התמודדויות נוספות מצפות לצעיר דתי והתמודדויות רבות עוד יותר ממתינות לצעיר-דתי-עולה חדש. כל קיבוץ שפותח את שעריו לחברי גרעין צבר, לוקח על עצמו משימה גדולה ואחריות כבדה, אך בצידה גם זכות גדולה ללוות ולתמוך, לתת בית חם, אוזן קשבת וחיבוק אוהב לצעירים הללו. הסיפוק הגדול הן של המשפחות המאמצות את החיילים והן של הצוות המלווה בכל קיבוץ, מורכב מהרבה רגעים קטנים של נחת. אחד הרגעים הבולטים הוא כאשר חייל עייף אומר בשיחת טלפון קצרה מהצבא, בשעת לילה מאוחרת: "אוף, כמה שאני מתגעגע לקיבוץ...". ארבעת החודשים בהם שוהים בני הגרעין בקיבוץ מיום הגעתם לישראל (בחודש אוגוסט) עד גיוסם לצה"ל (גיוס נובמבר), הם חודשים קריטיים בבניית הקבוצה, ביצירת הקשרים בין חברי הגרעין, בין כל צעיר למשפחתו המאמצת ובין הגרעין לבין הקיבוץ. זהו תהליך איטי המחייב מעבר לא פשוט מחיי עיר סואנים בניו-יורק / שיקגו / טורונטו לקיבוץ קטן ומרוחק, שבו כל יציאה לעולם הגדול תלויה בחסדיו של נהג-הבית וההסעות שלו... אני מאמינה שככל שיותר חברי קיבוץ ותושבים מעורבים בקליטתו של 'גרעין צבר', כך הקליטה טובה יותר. בנוסף לשותפיי הנאמנים לצוות ההדרכה בטירת צבי, דינה רייפן וחובב לנדאו, כל משפחה מאמצת עושה מעל ומעבר על מנת להכניס לתוך מארג החיים המשפחתי בן נוסף. בשונה מאימוץ של בן מהאולפן, בן מההכשרה או בת שירות לאומי, כאן יש צורך בתמיכה אינטנסיבית רבה יותר. בטירת צבי, שליש מן המשפחות המאמצות הן משפחות צעירות של תושבים (המבוגרים בשנים ספורות בלבד מן הבן המאומץ...) ובדרך זו לוקחים התושבים חלק חשוב במשימה הציונית שנוטל על עצמו הקיבוץ. כשאני עורכת "שיחת הכנה" למשפחות המאמצות לפני הגעת הגרעין לקיבוץ, שואלים אותי: "איך נדע שהבן מרגיש טוב אצלנו?". אני מציעה להפעיל את מבחן המקרר - אם הבן לא מתבייש לפתוח את דלת המקרר ולהכין לעצמו סנדביץ', סימן שהוא מרגיש בבית. אם הבן פותח את דלת המקרר וממלמל לעצמו: "אוף, אין מה לאכול בבית הזה", סימן שהוא מתנהג בדיוק כמו הילדים שלכם והוא הפך לבן משפחה לכל דבר. ליווי של חייל בודד מפגיש אותך עם סיטואציות שונות ומשונות. כשחבר טוב מתחתן בחו"ל, החייל לא יכול להשתתף בחתונה וזהו ללא ספק רגע של התמודדות. כשמשפחה מאמצת נקראת בשעת לילה מאוחרת לנסוע לבית החולים סורוקה בבאר שבע ולהביא הביתה חיילת שזקוקה להשגחה רפואית, זה דורש כוחות (להזכירכם, אנחנו גרים בעמק בית שאן, לא בסעד...) אפילו כשחייל מתקשר מהצבא ואומר: "קיבלתי חדשות לא טובות מהבית (בארה"ב)". "מה קרה?", אנחנו שואלים בדאגה. "הכלב שלי מת", אומר החייל בעצב. באותו רגע צריך להסתיר את אנחת הרווחה ולהשתתף בצערו של החייל. ועוד לא דיברנו על התמיכה שנותן הצוות בקיבוץ והמשפחות המאמצות למשפחות של החיילים בחו"ל. היכולת לשמור על קשר, לדווח להן שהבן מרגיש טוב ולשלוח למשפחה המתגעגעת תמונות מהטקס שהן לא נכחו בו, כל אלה נותנים הרבה כוח למשפחה מעבר לאוקיינוס ולא מעט סיפוק למשפחה בקיבוץ. בכל יום ראשון, כשאחת הבנות בגרעין, המשרתת כתצפיתנית בגבול עזה, עולה על ההסעה של נהג-הבית בשעה 5:45 בבוקר, כדי לצאת לדרך של שבע שעות נסיעה באוטובוסים עד לבסיס שלה, אני חושבת על החיים שהיא השאירה מאחוריה בבית הוריה בניו יורק ועל המכונית שלה (לא זו של אביה) שעומדת מיותמת במוסך הפרטי של המשפחה, כי איש לא משתמש בה... מי שעובר את המסלול הצבאי בסמוך לעולים החדשים הללו, חש היטב בשינויים שהם עוברים. כל אחד מהם עובר תהליך אישי מאוד, הכולל הרבה קשיים בדרך. אך אי אפשר שלא לשים לב לעברית ההולכת ומשתפרת בפיהם. גם השיחות באנגלית, הולכות ומתמלאות בביטויים צבאיים והערבוב בין האנגלית מן הבית לבין העברית הצה"לית הופך לשפה חדשה ומצחיקה. בימים אלו מחכים צעירים נרגשים מאוד בארה"ב ובמדינות נוספות לרגע הגעתם לקיבוץ ולהצטרפותם לגרעיני 2010 . מנגד, ברגעים אלו ממש עושים צוותים חרוצים מאוד של חברי קיבוץ בבארות יצחק ובשדה אליהו, את ההכנות האחרונות לקליטתם של ה"צברים". אני מאחלת לכם – פרד אדן (בבארות יצחק) ודובי נולמן (בשדה אליהו) עם שאר חברי הצוותים שלכם, הצלחה רבה בקליטת הגרעינים החדשים. זוהי משימה לאומית שהקיבוץ הדתי יכול להתגאות בה. לשמחתי, גם בקיבוץ מירב מתחילים להתארגן לקראת הקמת בית לחיילים בודדים. כל אלה, בנוסף לקיבוצים המאמצים חיילים בודדים שאינם עולים לארץ במסגרת "גרעיני צבר". לסיום, כל רכז גרעין צבר צמוד למכשיר הטלפון הנייד שלו רוב שעות היממה. ככה זה כשיש לך כעשרים ילדים בצבא (בנוסף לבן הפרטי שלך...). שיחת הטלפון האהובה עלי ביותר היא השיחה המגיעה אלי מדי יום שישי בבוקר וחוזרת על עצמה בכל יום שישי מספר פעמים: "אני באוטובוס, בדרך לקיבוץ. מי עוד מהגרעין מגיע לשבת?". מובאות: כשמסיים המפקד את חלוקת הכומתות, הוא מסיר מראשו את הכומתה שלו וחובש אותה על ראשו של העולה החדש. האב האמריקני מתחיל לכעוס ושואל בשקט: "מה קורה כאן? מדוע צה"ל לא יכול לספק כומתה חדשה גם לבן שלי?" אני מציעה להפעיל את מבחן המקרר - אם הבן פותח את דלת המקרר וממלמל לעצמו: "אוף, אין מה לאכול בבית הזה", סימן שהוא הפך לבן משפחה לכל דבר טירת צבי
חסר רכיב