תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פרשת השבוע

13/05/2020
י"ט באייר תש"ף, 13.5.2020
גיליון מס' 709
פרשת בהר-בחוקותי
ערך האדם
מאת הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ', מעלה גלבוע


פרשת ערכין החותמת את ספר ויקרא, עוסקת בדיני נדרים להקדש. כל איש או אשה יכולים לנדור סכום כסף מסוים ולהקדישו למקדש. במבט ראשון נראה כי ערך הכסף הנידר תלוי בשוויו של האדם, המוערך על פי גילו ומינו: "וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה. וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל. וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים" (כז,ג).

מנגד, המשנה במסכת ערכין (פרק ג משנה א) מציינת בפירוש כי פרשת ערכין אינה עוסקת בשוויו של אדם:
"יש בערכין להקל ולהחמיר כיצד? אחד שהעריך את הנאה שבישראל ואת הכעור שבישראל, נותן חמשים סלע. אם אמר הרי דמיו עלי, נותן את שויו". כלומר, אם אדם רוצה להקדיש סכום כסף מסויים המתאים לשוויו של אדם, לשון הנדר אינה "ערכו עלי" אלא "הרי דמיו עלי". לעומת זאת, כאשר מדובר על ערכין - לתכונותיו האישיות של האדם הנערך אין השלכה על גובה הסכום המוקדש. עובדה זו בולטת על רקע המשך הפרשה, אז נדונים ערכין של בהמות ובתים אשר מוערכים באופן פרטני על ידי כהן, בהליך הדומה לשמאות.

אם "הערכת" אדם אינה מהווה הערכת שווי, מהו אם כן ההבדל בין קבוצות הגיל ובין גברים לנשים, בערך הנדר? נראה שמדובר בסכומים המבטאים את שווי כוח העבודה של האדם. לילד כוח פיזי מועט ממבוגר, ולנשים פחות מגברים (בדרך כלל, וודאי בעולם העתיק), ולפיכך ערך הכסף המוקדש אינו מבטא את שווי האדם, אלא את תפוקת עבודתו.

הבנה זו מעניינת במיוחד בהשוואה לתחילת ספר ויקרא – פרשיות הקרבנות, המציגות עולם בו הקרבת הקרבן היא מעין תחליף להקרבת האדם את עצמו. מכיוון שקרבנות אדם לא יעלו על הדעת ("וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי", ירמיהו יט,ה), נדרש תחליף להבעת המסירות האינסופית לעבודת ה'. רעיון התחליף בא לידי ביטוי גם בתפילת רב ששת בימי תענית (גמרא ברכות דף יז' ע"א): "רבון העולמים, גלוי לפניך בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן, ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו ומתכפר לו. ועכשיו ישבתי בתענית ונתמעט חלבי ודמי. יהי רצון מלפניך שיהא חלבי ודמי שנתמעט, כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני".

המשך ספר ויקרא מבטא תפיסה אחרת. בפרשה הראשונה שנקרא השבוע, פרשת בהר, מופיעה אחת מפרשיות עבד עברי: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד. כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ... כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד. לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ" (כה, לט-מג).

המודל שהתורה דורשת בפרשה זו מאדוני העבד, דומה יותר לפועל שכיר מאשר לעבד. בצורה זו, אדם שנותר חסר כל, ונאלץ למכור את עצמו לעבדות, לא הופך להיות רכוש האדון. ה"סחורה" שנמכרה בעסקה היא לא העבד עצמו אלא כוח עבודתו.

רש"י מבהיר את ההבדל על ידי מתן דוגמאות:

עבדת עבד - עבודה של גנאי, שיהא ניכר בה כעבד, שלא יוליך כליו אחריו לבית המרחץ ולא ינעול לו מנעליו.

כשכיר כתושב - עבודת קרקע ומלאכת אומנות כשאר שכירים התנהג בו.

נראה שזהו גם המודל לעבודת ה' המוצג בפרשת ערכין. כאשר אדם מקדיש את עצמו לעבודת ה' אין הוא הופך לעבד שהוא כרכוש ברשות אדוניו, ואין הוא מקריב את עצמו. אדם יכול להישאר "אדון" לעצמו אך להקדיש את מעשיו ואת כוח יצירתו כלפי שמיא, בבחינת: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם" (כה,נה).

הרבנית ד"ר חנה אדלר לזרוביץ' היא תושבת מעלה גלבוע, רופאת נשים ועוסקת בתחום הרפואה וההלכה. מלמדת בישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע, עמיתה בבית המדרש להכשרת מורות הלכה של מדרשת עין הנציב וישיבת מעלה גלבוע, וחברת ארגון הרבנים והרבניות "בית הלל".




כדי לקבל דף פרשת השבוע בדואר אלקטרוני, יש לשלוח הודעה אל: webmaster@kdati.org.il 
 ולרשום subscribe בשורת הנושא. כדי להפסיק, יש לכתוב unsubscribe בשורת הנושא.  
תגובות למאמרים וכן הצעות לכתוב מאמרים, יש לשלוח אל: amudim@kdati.org.il
חסר רכיב