תנועת הקיבוץ הדתי
חסר רכיב

פרשת השבוע

25/03/2020
כ"ט באדר תש"ף, 25.3.2020
גיליון מס' 703
פרשת ויקרא
כפרה ותיקון
מאת הרב יצחק בן דוד, צור הדסה


פרשת ויקרא פותחת לכאורה, ספר שכל כולו עסוק בחוק והלכה. הספר כולו גדוש בעיסוק נרחב ומדוקדק בפרטי הלכות הקרבת הקרבנות לסוגיהם, ובתחומים הלכתיים נוספים שנפרסים לאורך הספר (טומאה וטהרה, מאכלות אסורות, דיני המועדים, שמיטה ויובל, ועוד...). המעיין בספר ויקרא מתחילתו ועד סופו, יתקשה עד מאוד למצוא בו עלילה סיפורית כלשהי. (לאורך הספר כולו ישנם שני סיפורים בלבד; שניהם סיפורים הקשורים במוות...). כל זאת לאחר שני ספרים שלמים שגוללו סיפור דרמטי, מתגלגל, מתפתח: מסיפור הבריאה, עבור בפרשת נח והמבול, סיפורי האבות, יוסף ואחיו, הירידה והשעבוד במצרים, המסע במדבר וקריעת ים סוף, ועד לתיאור המפורט של תהליך הקמת המשכן, המוביל להשארת השכינה בעם ישראל ובאוהל מועד.

מרגע ששורה השכינה באוהל מועד, התורה 'מחליפה דיסק', למשך ספר שלם. לא עוד עלילה סיפורית דרמטית, שבתוכה משולבים פרקי חוק ומצוה, אלא ספר שלם העסוק כל כולו - למעט חריגים קטנים בשוליים - בחוקים ובהלכות, במצוות ובדינים, אך מבט קצת יותר מעמיק בתכניה של פרשת ויקרא, מגלה שבתוך פרטי הדינים המופיעים בהם, חבויה דרמה גדולה שלא נופלת מהדרמות הסיפוריות הגדולות של הספרים הקודמים, והספרים שיבואו.

כדי להבין את הדרמה הזו, יש צורך ללכת קצת אחורה, ולאחר מכן גם קצת קדימה. פרשות תרומה ותצווה פורסות את הציוויים הרבים על הקמת המשכן, כליו, בגדי הכהנים והקדשתם. ככלל, כל הציוויים המתוארים בפרקים אלו מתקיימים במלואם, והביצוע שלהם מתואר באופן מפורט בפרשות ויקהל-פקודי, אבל, שימו לב: יש ציווי אחד שלא מתבצע! מדובר בציווי העוסק בהקדשת אהרן ובניו ככהנים, ובחניכתם לעבודה באמצעות ובמהלך שבעת ימי המילואים. הציווי על כך מופיע בפירוט רב בפרשת תצוה, לכל אורך פרק כט', וזאת אגב, לפני הציווי על הקמת מזבח הקטורת, שמן המשחה וציוויים נוספים שמופיעים לאחר מכן. והנה, בפרקי היישום והביצוע של הקמת המשכן, החלק הזה חסר. אהרן ובניו לא מוקדשים לתפקידם, ולא נחנכים לעבודתם. ההיעדר של הפרט הזה, זועק עוד יותר, כאשר אנו מגלים שמשה מקבל פעם נוספת ציווי המורה לו לבצע הקדשה זו, וזאת בשלהי התיאור על הקמת המשכן בסוף פרשת פקודי: "וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי. וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת. וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם" (מ', יג-טו), אך גם לאחר ציווי זה, הביצוע לא מתרחש. ההקדשה והחניכה לא מתבצעת.

מתי מרכיב חיוני זה של תהליך הקמת המשכן מתבצע בפועל? רק לאחר הפעם השלישית שבה משה מצטווה לפעול ולבצע את תהליך החניכה, ציווי המופיע רק בפרשת צו. ציווי שניתן אף לקראו כמעין נזיפה במשה: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ וְאֵת הַבְּגָדִים וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֵת פַּר הַחַטָּאת וְאֵת שְׁנֵי הָאֵילִים וְאֵת סַל הַמַּצּוֹת" (ח', א-ב).

כעת, לאחר הציווי הזה, השלישי במספר, משה מבצע את המוטל עליו וימי המילואים יוצאים לדרך. מדוע השתהה משה כל כך, ומדוע ביצע את הצו המוטל עליו רק בנקודת הזאת הזו?

ההשתהות קשורה בעיני למשבר האמון ששרר בין משה לבין אהרן לאחר מעורבותו של האחרון בחטא העגל. ימים ארוכים הסתובב משה, האח הצעיר, בחשש ובדאגה: האם ניתן להפקיד את עבודת המשכן כולה בידיו של מי שעשה את העגל במו ידיו? האם יש בכלל כפרה ומחילה על חטא כבד כל כך, והאם וכיצד ניתן לתקן נפילה קשה שכזו?

דומה בעיני שבדיוק אל מול חששותיו הכבדים הללו של משה, מופנות שתי הפסקאות המופיעות בפרשה שלנו, העוסקות בתורת החטאת: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה. אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן בָּקָר תָּמִים לַיהוָה לְחַטָּאת... וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ" (ד', א-יג). פיסקאות אלו עוסקות בחטא של הכהן הגדול מחד, ובחטא קולקטיבי של העם כולו מאידך. שני המרכיבים העיקריים שהיו שלובים זה בזה בחטא העגל, וביחס לשניהם הן מלמדות שיש כפרה. יש תיקון, ויש דרך לתקן את השבר הגדול, ולעלות ממנו על מסלול של תשובה, וכפרה ומחילה.

משה הבין את המסר. אולי הוא עוד היסס מעט. אבל בפעם הבאה שהקב"ה הורה לו לקדש את אהרן ואת בניו לעבודתם במקדש, לא היה עוד היסוס. השבר הלאומי והשבר בין האחים התאחה. משה למד את הוד התיקון והתשובה, ואהרן התכבד למלא את תפקידו החשוב כמי שמכפר על חטאי העם, הפרטיים והציבוריים.

נמצאנו למדים שתורת החטאת שבפרשתנו אינה רק חוק יבש המנותק מהקשר ריאלי וסיפורי, אלא היא שלובה ואחוזה באופן הדוק בדרמה האנושית והלאומית שקשורה ביחסי האחים המשמשים בהנהגת העם. ומתוך זיקתה להקשר זה, ניתן לעמוד על עומק משמעותה.

שנזכה לימים טובים, בבריאות טובה ובאחווה!

הרב יצחק בן דוד כיהן כרבה של עין הנצי"ב, וכיום מכהן ברבנות ביישוב צור הדסה.






כדי לקבל דף פרשת השבוע בדואר אלקטרוני, יש לשלוח הודעה אל: webmaster@kdati.org.il 
 ולרשום subscribe בשורת הנושא. כדי להפסיק, יש לכתוב unsubscribe בשורת הנושא.  
תגובות למאמרים וכן הצעות לכתוב מאמרים, יש לשלוח אל: amudim@kdati.org.il
חסר רכיב